תמרוב נ' גרנוט פרייבר בע"מ ואח'

פסק דין

הרקע והצדדים

1.עניינה של התביעה דנן בתאונת דרכים מיום 20.8.11, ברח' בן צבי ברמלה.

2.התובע טען כי נסע בכביש וביקש לבצע פנייה שמאלה, ובאותה עת רכב הנתבעת שנסע מאחוריו עקף אותו משמאל, למרות קיומו של פס הפרדה לבן, ופגע בו בצידו השמאלי-אחורי, וגרם לנזקים. התובע עתר לפיצוי כולל על סך 4,638 ₪.

3.הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") טען כי היה בנסיעה ישרה, כאשר הבחין ברכב התובע כשהוא עומד עם שני גלגלים על המדרכה מימין ומהבהב באורות אזהרה, ולפיכך המשיך לנסוע אלא שבאותו רגע יצא התובע ממקום עמידתו והחל בנסיעה שמאלה ובכך גרם להתרחשות התאונה.

4.בדיון שנערך בפני העיד עד מטעם התובע אשר ראה את התרחשות התאונה. לטענת העד "התובע פנה שמאלה לתוך חניה ואילו רכב הנתבע עקף אותו מצד שמאל למרות פס הפרדה לבן ונתן לו מכה מצד שמאל או מאחורה...". העד שרטט תרשים של מקום התאונה.

דיון והכרעה

5.  לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, אני קובעת כי לשני הצדדים אחריות לאירוע ולתוצאותיו, כפי שיפורט להלן.

6.אופן התרחשות האירוע

אני מקבלת את גרסת התובע כי לא עמד עם שני גלגלים על המדרכה, שכן לא הונחה בפני כל הנמקה או הסבר לפעולה זו, והיא מנוגדת לדברי העד מר איגבי (להלן: "העד"). המדרכה במקום צבועה באדום-לבן, והוא אינו מיועד לחניה, כאשר מול מקום האירוע קיים מגרש כורכר המשמש לחניה חופשית, ואין כל סיבה שלא לקבל את גרסת התובע בעניין זה - הנתמכים בדברי העד - כי התכוון לפנות לתוך אותו מגרש.

עם זאת, אני מקבלת גם את עמדת הנתבע בחלקה, בקביעה כי התובע היה צמוד לצידו הימני של הכביש: התובע התכוון לדבריו לפנות שמאלה שלא בצומת הקרובה, אלא לתוך מגרש חניה בסמוך ולפני הצומת, כך שנדרשה פניה חדה יחסית. בנסיבות אלה ניתן לקבל את הטענה העולה מגרסת הנתבע, כי התובע נצמד ימינה כדי לאפשר קשת רחבה ככל האפשר לביצוע הפניה החדה שמאלה.

העד מטעם התובע שרטט תרשים של מקום התאונה, ולפי השרטוט שלו רכב התובע היה בעת התאונה בניצב לכיוון נסיעתו הקודם, זוית אליה יכול היה להגיע רק בפניה חדה מאד שמאלה, ולאחר שהוא נצמד קודם לכן לצידו הימני המרוחק של הנתיב.

הנתבע היה נהג חדש ואיני סבורה שהיה מסתכן וחוצה באופן מלא פס הפרדה לבן כאשר הרכב שלפניו מתקרב לצומת ומאט את מהירות נסיעתו. לא מדובר בשעת עומס אלא בצהרי שבת והנתבע לא יכול היה לדעת אם התובע מתכוון להמשיך בנסיעה ישר או לפנות שמאלה. עקיפה של רכב התובע כשהוא נוסע ישר בנתיבו, תוך חציה של פס הפרדה לבן, הינה התנהגות חריגה ולא מצאתי כל סבירות להתרחשותה.

העד אמנם ציין כי הנתבע עקף את התובע, אלא שזכרונו לא היה מושלם. העד התלבט אם טענתו שהנתבע הסיע אותו למרכז העיר היא אכן מדוייקת ("אני כמעט בטוח"), לא זכר מי היה בתוך כלי הרכב ומי מחוץ להם כשהגיע בריצה למקום הפגיעה, לא ידע להעריך את המרחק שלו ממקום הפגיעה (מאה או חמישים מטר) או היכן בדיוק פגע רכב הנתבע ברכב התובע ("בצד שמאל או מאחורה, אני לא זוכר בדיוק את המקום אבל נראה לי סביר שהתובע נפגע בצד שמאל").

בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי את כל הטענות והעדויות, ועיינתי בכתבי הטענות והנספחים להם, אני קובעת כי התאונה אירעה כך: התובע נסע ברחוב כאשר בכוונתו לפנות שמאלה למתחם החניה, נצמד לצד ימין של הנתיב, האט כמעט עד לעצירה - על מנת לוודא שהנתיב נגדי פנוי - ואז פנה בפניה חדה לשמאל. הנתבע שנסע מאחורי התובע הבחין בהאטה של רכב התובע ובכך שהוא נצמד ימינה, הניח שהתובע מתכוון לעצור בצד המדרכה והמשיך לנסוע תוך סטיה מסויימת שמאלה כדי לעקוף את רכב התובע, אלא שבאותה עת פנה התובע פניה חדה שמאלה, והנתבע סטה עוד שמאלה לתוך נתיב הנסיעה הנגדי על מנת "לברוח" מרכב התובע, לא יכול היה למנוע את התאונה, ופגע ברכב התובע בחלקו השמאלי-אחורי.

7.  אחריות התובע

כפי שקבעתי לעיל, התובע האט, נצמד ימינה וכמעט עצר - כאשר הרכב שנסע מאחוריו לא יכול היה לנחש את כוונתו בהמשך הנסיעה. כשהיה במצב זה פנה פניה חדה שמאלה. התובע לא ראה את הנתבע מתחיל לעקוף אותו וכלל לא הבחין בנתבע לפני שפנה שמאלה.

בשל כך אני קובעת כי התובע לא בדק את הדרך מאחוריו ממש בסמוך לפני שהחל בפניה  שמאלה, אלא הסתפק בכך שראה שהנתיב הנגדי לפניו פנוי, והחל בפניה מתוך חלקו הימני של נתיב הנסיעה.

הפניה של התובע שמאלה מצידו הימני של הכביש אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה שבסעיף 43 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובע כי:

"נוהג רכב המתכוון לפנות שמאלה יתחיל את פנייתו – ...